מעבר לידע נרחב בספרות לסוגותיה, עריכה ספרותית דורשת הקשבה. עורכת ספרותית, עורך ספרותי, חייבים להקשיב לקולה של הכותבת, לקולו של הכותב. כותבים טובים מבטאים בכתיבתם את רחשי ליבם, את מחשבותיהם הכמוסות את הרהוריהם, את חלומותיהם ואת תקוותיהם, את עולמם הפנימי.
נוסף על המאפיינים האישיים של כל כותב וכותבת, הרהוריהם, חלומותיהם ותקוותיהם בכתיבה משתקפים גם הזמן ואופי המקום שבו הם חיים או חיו ותרבות אנשיו – המחשבות של בני התקופה, החוויות והשאלות שהיא מעלה. לא תמיד עלילת הסיפור מתרחשת בזמן ובמקום שבו נולד הכותב, אולם הם תמיד משתקפים בכתיבתו. הדובר בטקסט ספרותי הוא הקול המוליך את הקוראים. הקשבה רגישה לקולו של הדובר ברומן, בסיפור, היא השלב הראשון בתהליך עריכה ספרותית.
במאמר זה אלך בעקבות אחד הדוברים הייחודים בספרות, קולו של ג׳ורג׳ו בסאני (1916–2000), סופר, משורר ועורך יהודי איטלקי. בסאני חיבר סדרת ספרים, הרומנים של פרארה. ברומנים האלה הוא מתעד את החיים היהודיים באיטליה בתחילת המאה ה-20.
הגעתי אל בסאני בעקבות סופר נפלא אחר – ג׳וזפה תומאזי דה למפדוזה (1896–1957), שכתב את יצירת מופת שנדחתה על ידי מוציאים לאור כל ימי חייו – הברדלס.[1] לאחר מותו של למפדוזה העבירה אשתו את כתב־היד לג׳ורג׳ו בסאני שהיה עורך בבית ההוצאה פלטרינלי, בסאני היה הראשון שהכיר בחשיבותו של הברדלס, והוציאו לאור ב־1958. כעבור שנה, לאחר מותו, זכה הברדלס בפרס הספרותי הגבוה ביותר באיטליה, פרס סטרגה.
אל הנפש פנימה
ג׳ורג׳ו בסאני היה עורך קשוב ודק אבחנה וסופר בעל קול ייחודי בעזרתו ביטא את קולו של המיעוט היהודי באיטליה. באופן אישי קולו מהדהד אינטראקציות מקריות שהיו לי עם יהודים איטלקים ברומא וגם בברגמו. למשל האיש המקריח והשמח, שלחש לי ״שלום״ באוטובוס שהסיע אותי מתחנת הרכבת בטרסטוורה למלון והסביר לי איפה לרדת; מלצר במסעדה בברגמו שסיפר לי על סבתו היהודייה שעלתה לישראל או בנימין – איש הקבלה במלון מפואר שלא לנתי בו ווידא לבקשתי ובניגוד לכללי המלון, שהמונית שהזמין בשבילי חבר פייסבוק דובר איטלקית, אכן תגיע.
כישראלית, לא תמיד הייתי רגישה למשמעויות שנושא התואר ״יהודי״ באירופה גם עשרות שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. אני מודעת להן דרך קולו של בסאני – קולו של מיעוט הפונה אל הנפש פנימה ולא מעז לפנות אל החוץ, להתעמת עם העולם מחוצה לו. הוא מתחבט, עורך חשבונות נפש, מוחל על כבודו ואף פעם לא מורד. כך אני מבינה את הנימה האינטימית שבה פנו אליי יהודים שפגשתי באיטליה, כאילו לחשו לי סוד.
הגן של פינצי־קונטיני
הגן של פינצי־קונטיני [2] נפתח בבית הקברות של משפחת פינצי קונטיני. אבל רק גוידו, בכורם של פרופ׳ ארמנו וסיניורה אולגה, שנפטר בטרם עת, נקבר בו. הגן של פינצי-קונטיני הוא סיפור ידוע מראש ואנדרטת זיכרון לילדות, לאהבת נעורים ולהתבגרות של נער יהודי בפררה, עיר לא גדולה במחוז אמיליה רומאניה, בצילו המאיים של המשטר הפשיסטי בהנהגת מוסוליני.
את גבולות גן־עדן של הילדות משרטטת ״חומת המלאכים״. מאחוריה השתרע הגן העצום שבו שכן המניה דומוס הבית הגדול והמפואר של משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית משכילה ועשירה מאוד, המתבדלת מן הקהילה היהודית ואפילו מקבלת אישור לחדש בית כנסת ספרדי, רק בשביל עצמה. ההתבדלות של המשפחה מהקהילה, לא מונעת מפגשים אקראיים בין מיקול ואלברטו לבין הדובר בילדותם, בבית הכנסת ובתקופת הבחינות הכלליות בבית הספר. בהדרגה ייווצר ביניהם קשר שילך ויעמיק עם השנים.
ב-1938 למרות חוקי הגזע, הצליחה משפחת פינצי־קונטיני לשמר את החיים הטובים והתקרבה אל הקהילה היהודית. כאשר הנערים והנערות היהודים ובהם הדובר מסולקים ממועדון הטניס העירוני, משפחת קונטיני פותחת להם את שערי הגן. אלברטו ומיקול, מזמינים אותם לשחק טניס במגרש הפרטי שלהם.
כאשר נמנעה מהדובר האפשרות להשלים את התזה שלו, להגיע להרצאות ואחר כך להיכנס לספרייה הציבורית, הזמין אותו פרופ׳ ארמאנו פינצי־קונטיני ללמוד בספרייה הגדולה והעשירה של המשפחה.
כאמור הרומן מתחיל בבית הקברות. בני משפחת פינצי־קונטיני הנזכרים ברומן ויהדות פררה כולה, לא נקברו בפררה, הם נספו במחנות ההשמדה.
מאחורי הדלת
מאחורי הדלת[3] מתאר שנה קודרת מאוד בחייו של נער יהודי ממשפחה אמידה בפררה, בין אוקטובר 1929 ליוני 1930 – השנה הראשונה בגימנסיה. כמו ברומן הגן של פינצי קונטיני גם כאן מופיעה חומה. בספר הגן של פינצ׳י־קונטיני, החומה סימנה את גבולות גן־עדן של הילדות. בספר מאחורי הדלת, הדובר מתאר בקינאה את קתוליקה המיוחס והנאה, כוכב בית הספר, המתחרה איתו על המקום הראשון בכיתה, פוסע בקלילות על חומת גדר.
קתוליקה האצילי והחכם מבקש להוכיח למספר שלוצ׳אנו שחשב לחברו הנאמן, אינו כזה. למען האמת מלכתחילה הדובר מעיד כי לא חיבב במיוחד את לוצ׳אנו הגס, החנפן והמסכן, שזה מקרוב הגיע לפררה, ומעתיק ממנו שיעורים. אבל הוא בודד, חברו הטוב מבית הספר היסודי לא התקבל לגימנסיה ונשלח ללמוד בבית ספר פרטי.
כדי להוכיח לו את בוגדנותו של לוצ׳אנו, קתוליקה מזמין אותו לביתו להקשיב מאחורי דלת חדר השינה של הוריו להשמצותיו של לוצ׳אנו. לוצ׳אנו מגיע לבית קתוליקה ואינו מתאר לעצמו שמושא השמצותיו מאזין לו מעבר לדלת, כשהוא מתאר את ביתו הגדול, את החפצים המשונים על ספי הדלתות, שבתוכם כתובת בעברית, את רברבנותו והתפארותו לכאורה בחשבון הבנק של סבו. הוא לא פוסח אף על אימו המושכת והמחוצפת, ״כמו כל היהודים״.
אולם הדובר אינו מגיח ממחבואו ומתייצב מול לוצ׳אנו, כפי שקתוליקה ציפה ממנו. הוא חומק בשקט בלי שאיש מבחין בו מביתו של קתוליקה. גם בתום הלימודים כשהם נפגשים בחוף הים לא מתעמת איתו, גם לא הוא נמצא עם לוצ׳אנו המפוחד על סירה בלב ים. בסאני מסיים את הספר בתובנה:
מלידה נועדתי לגורל של בדלנות ואיבה, והדלת שמאחוריה הסתתרתי שוב, אין כל טעם לחשוב לפתוח אותה לרווחה. הדבר לא יעלה בידי, אין טעם לנסות. לא עתה, ולא לעולם.
[1] ג׳וזפה טומאזי די למפדוזה, הברדלס; סיפורים, תרגום פנינה בת שלה, מרים שוסטרמן ואמציה פורת (תל־אביב: עם עובד, 1994), 303.
[2] ג׳ורג׳ו בסאני, הגן של פינצי קונטיני, תרגום דליה עמית (תל־אביב: עם עובד, 2009), 278.
[3] ג׳ורג׳ו בסאני, מאחורי הדלת, תרגום דליה עמית (אור־יהודה: זמורה־ביתן, 2002) 126.
Commentaires